להאיר את הצללים
- Marina Kushnir
- 3 ביולי
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 15 ביולי
כל פצע רגשי עמוק שיש לנו לא נולד במקרה.
הוא התחיל איפשהו בילדות, בחווית החיים שחווינו,
או במסע הנשמה שלנו וזה הפך עם הזמן לתבנית פנימית בתוכינו,
הכאב הפך לאמונה ואנחנו נושאים אותה איתנו לכל אינטרקציה.
כל פצע כזה של אמונת ליבה כואבת הופכת לצל בתוכינו והריפוי של הצללים זו הידיעה שהם גם נושאים בתוכם את האמונה ההפוכה - אמונת הזהב והאור שלנו.
את הזהב שמאחורי הצל, כח העל שמסתתר מאחורי החלקים הכי מביכים, דחוסים, מכווצים, לא יפים ומבישים שלנו...
כשאנחנו מוכנים לפגוש את הצללים הכי כואבים שלנו באהבה,
משהו חדש נולד בתוכינו, יש הסכמה להסיר את שכבות ההגנה הלא מודעות שלנו.
עם ההיכרות של הצללים שלנו כבר אין את אותה הבושה, התנגדות, הסתרה או שיפוטיות מאחוריו… יש שם השלמה והיכרות
וזה כבר לא מכאיב באותו האופן יותר ♥️
והתהליך האלכימי הזה ממשיך לכל החיים, גם עם אמונות צל נוספות שעולות שמבקשות מאיתנו הכרה וגם עם אמונות הזהב שעוזרות לנו להתרחב, לגדול ולהרחיב את התדר-רטט שלנו… זהו גם מסע מאוד אישי וגם מסע מאוד קולקטיבי.
ריפוי הפצעים המרכזיים שלנו הוא תהליך הדרגתי,
וככל שזה ממשיך ומעמיק, זה הופך להיות קל יותר,
כשאנחנו מצליחים לזהות את הפצעים שעולים
אל עבר פני השטח כדי להירפא ולהיות אהובים,
מה שמצפה לך בצד השני, זהו השקט העמוק ביותר שהכרת אי פעם,
זהו שקט של השלמה.
הבעיה מתחילה כשהפצעים המרכזיים האלו הם אלה שמנהלים את חייך,
שולטים במערכת ההפעלה שלך,
ומשאירים אותך תקועה, בלופ, מתוסכלת.
ולכן המודעות לצללים שלנו, היא המפתח 🗝️
בפוסט הזה אציג 12 פצעי ליבה שהם השורש של הרבה מהצללים שלנו
וכמה מילים על איך אפשר לרפא אותם דרך הקוטביות שלנו מהצד השני,
ההיכרות עם האור והזהב :) ✨
1. נטישה
זו התחושה שמשהו נשבר בלב, כשהיית צריכה שיישארו ופשוט לא נשארו.
יש חווית נטישה במערכת וזה התחיל כשהיית הכי חשופה ונשארת לבד עם עצמך.
לבד בבדידות עמוקה מול העולם.
זה פצע שאומר בתוכך: “למה תמיד עוזבים אותי?”
והוא מתחיל לחשוב שאולי ״אני דוחה״, אולי ״אני מגעילה״,
אולי ״אני מכוערת״ ״אני פגומה״, ״אני נטושה״
והריפוי הוא הידיעה שיש בך את הפצע הזה, שהוא קיים, ובו זמנית
את נשארת עם עצמך גם כשכואב.
גם כשמפחיד. גם כשבא לך לברוח.
מכיוון שהאמונה הזו יושבת על פצע הנטישה, והיא לרוב התחילה בשלב מוקדם בחיים,
מה שאמרת לעצמך באותו הגיל (בקול ילדי ותמים) הפך לאמונה שמלווה אותך גם בחיים הבוגרים. אחד מהדברים החשובים בתהליך הריפוי זה לגלות מה הזהב שם…
למשל : ״אני אהובה״, ״אני חלק״, ״אני ביחד עם העולם״, ״אני נתמכת״…
2. בגידה
הפצע הזה נולד כשנתת אמון מלא, כשנפתחת והתאכזבת עמוקות.
סמכת, פתחת את הלב, האמנת ואז מישהו פעל כ-נגדך, או כך זה נחווה אצלך.
זה קורה כשהורה הבטיח משהו ולא קיים.
כשמישהו אהוב אמר לך “אני כאן” ונעלם.
כשהבטיחו לך, או נשבעו למשהו, ואז זה נשבר והתרסק.
והילדה הקטנה שלך למדה: אי אפשר לסמוך. אנשים פוגעים.
והרצון הוא להמנע מהכאב הזה, בכל מחיר.
האמונה שנוצרת היא: “אם אפתח, אפגע” אז עדיף לשמור מרחק, לשלוט, לחשוד.
יש שם היאחזות במישהו אחר שיראה אותך, במקום להיות זו שרואה
הצל של זה יכול להיות: ״אני לא אהובה״, ״אני לא ראויה״
והצל הוא מגיע גם עם דריכות תמידית, חוסר אמון, צורך לבדוק כל הזמן מה קורה.
כי הפחד הוא לא מהעתיד אלא מהעבר שיחזור על עצמו שוב.
בריפוי את מודעת לחלק הזה בתוכך שמפחד מבגידה, או שמרגיש שאולי הוא עלול לבגוד... ואת מפסיקה לבגוד בעצמך כדי שמישהו אחר יישאר.
את מפסיקה להסכים למערכות יחסים שמתבססות על תקווה ולא על אמת.
אמונת האור והזהב שנולדת כאן היא:
“אני נאמנה לעצמי״, ״אני ראויה.”, ״אני בטוחה״. ״ אני אהובה״, ״ אני באמונה״.
3. חוסר ערך
זה הפצע שצורב כל פעם שמישהו מצליח יותר ממך, יש שם המון קנאה,
זה הפצע כשאת עומדת מול המראה ומרגישה שאת לא מספיק.
הוא התחיל כשהאהבה סביבך הייתה מותנית,
כשהילדה שהיית הרגישה שאוהבים אותך רק כשאת מתנהגת יפה, מביאה ציונים, נראית טוב, שותקת, או עושה מספיק באופן שמרצה את הסביבה ומקבל שבח.
אז למדת לעבוד קשה בשביל להרגיש אהובה.
ונוצרה האמונה: “אני לא שווה מעצם היותי, רק אם אני עושה פעולה כזו או אחרת.”
והצל הוא הצורך הבלתי נגמר להוכיח את עצמך.
רק כשאת “מוצלחת”... את מרשה לעצמך לנשום.
בריפוי את מגלה שאת לא צריכה להתנגד לקול הזה בתוכך,
הערך שלך קיים גם כשאת לא מתאמצת.
הצללים של זה: ״אני חסרת ערך״, ״אין לי מקום בעולם״, ״אני אפסית״, אני לוזרית״
הזהב הוא ההבנה: “אני שווה. נקודה. לא כי אני עושה,
אלא כי אני ישות חיה, מרגשת, אוהבת.”
״אני מדהימה״, ״ אני נשגבת״, ״ אני אלוהית״, ״אני בוראת״
4. חוסר אונים מול המציאות
זה הפצע שמתעורר כשאת מרגישה שאת לא יכולה לשנות את המציאות שלך.
שהכל גדול עלייך. שאין לך שליטה. שאת חלשה וחסרת כוחות.
הוא התחיל כשכילדה ראית דברים קורים ולא יכולת לעשות כלום:
אולי בבית, אולי בבית הספר, אולי עם חברים, אולי במדינה.
ונוצרה תחושת חוסר אונים בגוף: “לא משנה מה אעשה, זה לא ישתנה.”
הצל הוא תחושת קורבנות או פאסיביות מתוחכמת “העולם נגדי”, או “אין טעם לנסות”.
הצל של זה: ״אני בסכנה״, ״אני חסרת אונים״, ״אני חלשה״, ״אני חולה״
והריפוי קורה כשאת מזהה את החלק הזה, מקבלת אותו ובו זמנית מודעת לזה ש: יש לך כוחות שלא הכרת.
הכוח לשנות תגובה, לבחור מסלול, לגעת בעצמך אחרת.
אמונת האור והזהב זו הידיעה: “אני יוצרת מציאות.” ״אני בוראת״. ״ אני מרפאת״, ״אני רפואה״, ״אני עוצמתית״...
5. בושה
זה פצע עמוק שקשה לגעת בו, כי הוא אומר: “אני לא ראויה להיראות”
הוא נולד כשהמהות שלך קיבלה גיחוך, זלזול, דחייה.
שיצרו בך אי נוחות: “למה את ככה?”, “תפסיקי לבכות”,
“זה מביך”. ולאט לאט למדת להסתיר, לצמצם, להסתדר.
האמונה שנולדת היא: “אני צריכה להסתתר.”
הצל הוא חיקוי עצמי כדי להיראות נחמדה, רגועה, שקטה.
אבל בפנים את רוצה לפרוץ, לרקוד, לבכות, להיות את.
והריפוי מתחיל כשאת מרשה לעצמך להתגלות.
הצל שיכול להיוולד שם הוא: ״אני דוחה״, ״אני מקולקלת״,
״אני דפוקה״, ״אני בדיחה״ ״אני עלובה״
והריפוי הוא כשהלב שלך אומר: “גם כשאני גלויה , מגיעה לי אהבה”
״אני טבעית״, ״אני איכותית״, ״אני אמיתית״
6. אשמה
זה פצע שנולד כששמת על עצמך משקל לא שלך.
כשהרגשת שאם מישהו סובל זה כנראה בגללך.
אולי היית הילדה האחראית. אולי קלטת מצבי רוח עוד לפני שדיברו איתך עליהם.
התחלת לשאת אשמה על כל דבר.
“אם רק הייתי שקטה יותר… אם הייתי מבינה אותו טוב יותר…”
האמונה שנוצרה היא: “זה באשמתי.”
זו אקסטרה לקיחת אחריות על כל סיטואציה קשה מבלי לעשות הפרדה.
והצל הוא את שמרצה, שוכחת את עצמך, מנסה לתקן.
והאמונות שלו נשמעות ככה: ״אני אכזבה״, ״אני אשמה״, ״אני נוכלת״, ״אני הבעיה״
בריפוי את לומדת לא להתנגד לתחושות האשמה ואת מבינה:
את לא אחראית על רגש של אף אחד.
את יכולה לאהוב מבלי להחזיק את הלב של האדם האחר שלם.
אמונת האור והזהב הוא ההכרה:
“מותר לי לשחרר. גם כשאחרים כועסים או נפגעים.”
והאמונה זהב: ״אני מדוייקת״, ״אני אלופה״, ״אני טובה״.
7. פחד הישרדות
זה פצע מאוד מטלטל שיכול לגרום לך להתנהג
מתחת לפני השטח באופן תוקפני, מאשים, לא מודע...
כי גם כשיש לך כל מה שצריך את עדיין דרוכה.
המערכת שלך לא סומכת שיהיה בסדר.
כי פעם לא היה.
היה חוסר, אולי פתאומי. אולי דאגה של ההורים.
והילדה הפנימה: “אני לא בטוחה בעולם הזה.”
״אני בסכנה״ או ״אני מסוכנת״, ״אני כלואה״
הצל הוא תודעת חירום ובמצבי חירום הצל מתנהג גם.
חרדות סביב כסף, בית, קיום.
והריפוי הוא קודם כל מודעות לחלקים האלו בתוכך, וזה כמובן לא קורה דרך שליטה אלא דרך חיזוק הבסיס, כשאת מודעת לזה שקיים בך פחד הישרדותי שרוצה לשמור עליך, את כבר לא מתנגדת לקיום שלו, את מקבלת את עצמך.
הזהב כאן הוא ביטחון שקט:
“אני מוחזקת. אני בטוחה. יש קיום שתומך בי.”
״אני סומכת על הבריאה״
8. נפרדות
התחושה הזו שאת לא באמת חלק מהעולם.
שאת צופה מבחוץ, קצת אחרת.
זה התחיל כשהלב שלך הרגיש שהוא לא מובן.
שאת רואה יותר ממה שאומרים. מרגישה מה שאחרים לא מדברים עליו.
והאמונה שנולדת היא: “אני לבד. אני לא שייכת.”
״אני לא מובנת״, ״אני חייזר״
הצל הוא תחושת זרות תמידית.
והריפוי הוא לא להתנגד לתחושות הלבדות, לא לנסות להיות בתלם או כמו כולם
אלא דרך חיבור לעצמך.
כשאת מחוברת לעצמך באמת את מתחברת לכולם.
הזהב הוא ההבנה: “אני לא מנותקת. אני פשוט רואה יותר.”
״אני מובנת״, ״אני גאונה״, ״אני מנהיגה״, ״אני מובילה״
9. חוסר שייכות
זה הפצע של הילדה שלא מצאה את החבורה שלה.
שהשיחות סביבה לא נגעו בה.
שניסתה להשתלב וכל פעם חוותה דחייה שקטה.
התחושה: “אף אחד לא באמת מבין אותי.”
אז התחלת להסתיר חלקים, להשתיק עומק, להיות “זורמת”.
האמונה: “אני צריכה להשתנות כדי להיות שייכת.”
הצל הוא התאמה עצמית קבועה או ניתוק ובידוד.
והריפוי? לא להתנגד לתחושות האלו שעולות, לקבל את זה שחלק מהקולות האלו גם קיימים בך, להפסיק להתאים את עצמך ולהתחיל להיות בדיוק כמו שאת.
זה יכול ליצור צללים בתוכך של ״אני לבד בעולם״, ״אני בודדה״,
״אני לא שייכת״, ״אין לי מקום״
השייכות האמיתית מגיעה כשאת מרשה לעצמך להיות שונה.
הזהב הוא: “השבט שלי מחכה שאהיה אני.”
״אני חלק ממשפחת נשמות״, ״אני ממגנטת״
10. השוואה ושיפוט עצמי
כשהשוו אותך לאחרים או כשאת בעצמך התחלת להשוות.
מי מצליחה יותר, מי יפה יותר, מי כבר התחתנה, ילדה, פרסמה…
וזה יושב על אמונה: “אני לא מספיק.”
גם כשאת מבריקה זה לא מרגיש ככה.
הצל: את נהיית המבקרת הכי קשוחה של עצמך.
״אני לא טובה״, ״אני נשארת מאחור״, ״אני מעפנה״"אני סתמית", "אין בי משהו מיוחד", "אני לא מביאה ערך אמיתי"
והריפוי הוא כשאת לא מתנגדת לזה שקיימים בך חלקים שמרגישים לא מספיק טובים, ויחד עם זאת כשאת משחררת את מדד ההשוואה החיצוני.
להזכיר לעצמך: יש לך מקום בעולם והוא לא תלוי באחרים.
אמונת הזהב שמביאה את הריפוי היא: “אני מקורית״. ״אני מתנה״.
יש בי אור שאין באף אחת אחרת.”
11. פחד מכישלון
זה הפצע שמונע ממך לזוז.
כל רעיון שאת רוצה להביא לעולם נעצר על ידי הקול שאומר: “ומה אם זה לא יצליח?”
זה התחיל כשלא הייתה לגיטימציה לטעות.
כשהכישלון לא היה חלק מהדרך אלא דבר שעוצר אותך.
האמונה שנולדה: “אם אכשל, אני אפסיק להיות שווה.”
אז את לא מנסה, לא פועלת, או עושה הכל לאט.
הצל של זה:
״אני כישלון״, ״אני גרועה״, ״אני סתומה״, ״אני תקועה״, ״אני טיפשה״
והריפוי? לדעת שיש בך את הפחד מהכישלון, לא להתנגד לחלק הזה, להכיר אותו,
ובו זמנית לשחרר את הפחד מהתוצאה ולנסות בכל זאת.
הזהב הוא: “אני לומדת. אני חיה.״
״אני משחקת״, ״אני אהובה״
אני לא צריכה להצליח כדי להיות אהובה.”
12. דיכוי ביטוי
זה קורה כשאת רוצה לומר משהו והגרון ננעל.
כשאת מרגישה שיש לך קול, אמת, ראייה אבל התרגלת לשתוק.
אולי כי פעם השתיקו אותך. אולי כי הרגשת שלא מקשיבים.
ואז התחלת לצמצם את עצמך. לא לדבר עד שזה “נעים ויש לזה מקום״
האמונה: “מה שיש לי להגיד לא שווה.”
והצל הוא צנזורה עצמית תמידית.
״אני שקטה״, ״אני צנועה״, ״אני חנוקה״, ״אני קטנה״
והריפוי? לדעת שיש בך חלקים שעוצרים את הביטוי שלך, לא לנסות בכח או במאמץ,
להיזכר ולהרגיש שגם עם התחושות השקטות הקטנות והחנוקות, באמת מהעומק שהקול שלך זו שליחות, זו האמת שלך.
הזהב הוא: “הביטוי שלי משנה מציאות.
אני לא כאן כדי לשתוק.”
״אני אור״, ״אני שיר חי״, ״אני קסם״
זה רק חלק מהעבודה שאנחנו עושים בקורס הדיגיטלי, להאיר את הצללים.
אז אם זהה זמן עבורך לצאת למסע עומק של עבודה פנימית, לשנות את התדר שלך לחלוטין,
לשחרר אשמה, בושה, שיפוטיות, ולהגדיל את כמויות החמלה, האמפתיה והקבלה העצמית שלך,
הקורס הזה נועד בשבילך.
כל הפרטים כאן :
% הנחה עבורך.
כל הפרטים כאן: https://www.ginjahvibes.com/shadowwork תודה והמון אהבה, אם הפוסט הזה עזר לך,
מוזמנ.ת בחום לשתף אותו <3
תגובות